החלטה בתיק בש"א 18557/06

לפניי ערעורשהוגש ביום 3/9/06, על החלטת המנהל המיוחד מיום 5/7/06, במסגרתה נדחתה בקשתו של המערער- הנושה לביטול שתי החלטות של המנהל המיוחד שעניינן-

(א)    דחיית תביעת החוב של המערער-הנושה;

(ב)     דחיית בקשתו של המערער-הנושה למתן הארכת מועד להגשת תביעת החוב כנגד המשיב-החייב.

בנוסף, במסגרת ההחלטה האמורה נדחתה בקשתו החלופית של המערער-החייב למתן ארכה להגשת ערעור על החלטת המנהל המיוחד.

בהחלטה האמורה, קבע המנהל המיוחד, עו"ד איתן צנעני, כי אין בסמכותו להענות לבקשות ויש להפנותן לבית המשפט המוסמך.

המערער טוען, כי החלטתו של המנהל המיוחד היא לקונית ונגועה בחוסר הנמקה, שכן היה על המנהל המיוחד לפרט את ההוראה המפורשת של הכונס הרשמי, המגבילה את סמכויותיו בעניין מתן ארכה. לטענת המערער, סמכויותיו של המנהל המיוחד בניהול נכסי החייב כפושט רגל זהות לסמכותו של הכונס הרשמי, כפי שנובע מסעיף 23 לפקודת פשיטת הרגל.

המערער טוען, כי מתגבש מעשה בית דין מכוח פסק הדין החלוט של בית משפט השלום בקריות, שהוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה, לפיו המשיב חב למערער סכום של 140,000 ש"ח , ולכן מלכתחילה לא היה מקום לדרוש ממנו להוכיח את דבר החוב.  בנוסף, לטענתו, טעה המנהל המיוחד בכך שדחה את תביעת החוב על הסף מבלי להזמינו לדיון וללא חקירתו על תצהירו.

המערער מסביר את האיחור בהגשת תביעת החוב באופן התנהלותו של מי שהיה בא כוחו באותו מועד.

בתגובתו, טוען המנהל המיוחד, כי צו הכינוס לנכסי החייבים ניתן ביום 2/1/05, ותביעת החוב הוגשה ביום 14/8/05, כך שאין חולק כי תביעת החוב הוגשה באיחור, ושלא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב.

המנהל המיוחד טוען, כי הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר תום המועד להגשת ערעור, כך שהיא למעשה הוגשה באיחור.

לטענת המנהל המיוחד, הטעם היחיד שניתן לאיחור בהגשת תביעת החוב היא התרשלות בא כוחו של המערער, אך אין הדבר מהווה טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד להגשת ערעור, בייחוד שעה שהמערער עצמו היה מודע למתן צו הכינוס.

בתגובתו מיום 18/3/08, הצטרף ב"כ הכנ"ר לעמדת המנהל המיוחד, וטען כי טעות של עוה"ד לא הוכרה בפסיקה כעילה המצדיקה הארכת מועד, קל וחומר טענה לרשלנות עוה"ד.

סעיף 23(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 קובע-

"ראה הכונס הרשמי של נכסי חייב, שטיב נכסי החייב או עסקיו, או טובת הנושים דרך כלל, מצריכים מינוי מנהל מיוחד לנכסים או לעסקים, זולת הכונס, רשאי הוא, למנות להם מנהל ולהגדיר את סמכויותיו; מנהל שנתמנה כאמור ישמש בתפקידו עד שהכונס, או הנאמן אם נתמנה, ישחררו אותו או יעבירוהו מכהונתו לפי שיקול דעתם".

מכאן, כי סמכויותיו של המנהל המיוחד מוגדרות על ידי הכונס הרשמי, ובאופן דומה, גם תקופת כהונתו של המנהל המיוחד נקבעת על ידי הכונס הרשמי.

בענייננו, אין מחלוקת שהמנהל המיוחד הוסמך להכריע בתביעות החוב.

לטעמי, עצם הסמכות להכריע בתביעות החוב גוררת אחריה, באופן אינהרנטי, את הסמכות להכריע בכל בקשה אחרת הקשורה או נלווית לכך, כגון בקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב. עם זאת, בעיקרון, דומה כי אין משמעות הדבר כי המנהל המיוחד מוסמך לדון בבקשה לביטול החלטתו בעניין תביעת החוב או בעניין בקשה להארכת מועד להגשתה.  המנהל המיוחד, הוא בגדר מעין "ערכאה דיונית" בתביעות החוב, וככל ערכאה דיונית אחרת, גם הוא אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטותיו, וספק אם ניתן "לעקוף" הליך ערעורי על דרך הגשת בקשה לביטול החלטתו (בדיוק כשם שלא ניתן להגיש לערכאה הדיונית בקשה לביטול החלטה במקום להגיש ערעור לערכאה שמעליה, ככל שאין המדובר בהחלטה שניתנה במעמד צד אחד).

מכל מקום, בענייננו, המערער משיג על החלטתו של המנהל המיוחד, לפיה אין לו סמכות לדון בבקשה לביטול החלטותיו.

ההחלטות נשוא בקשת הביטול לא צורפו לבקשה או לתגובה, כך שלא ניתן להתרשם מתוכנן המדוייק, אך מהאמור בפתח הבקשה ניתן להיווכח, כי מדובר למעשה בשתי החלטות- החלטה שבמסגרתה נדחתה תביעת החוב שהגיש המערער מפאת איחור בהגשתה, והחלטה שבה נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב, שוב, מפאת איחור בהגשה.

כאמור, מאחר שהמנהל המיוחד "קם מכיסאו", הרי שככל ערכאה שיפוטית אחרת במצב דומה, הוא אינו מוסמך להחליט בבקשה לביטול ההחלטות, שעה שהן לא ניתנו במעמד צד אחד.

כאמור, המערער ביקש מהמנהל המיוחד, באופן חלופי, לתת ארכה בת 45 יום להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי, על מנת ליתן למערער את פרק הזמן הדרוש לבחינת "הנסיבות לתרמית, לכאורה" מצד בא כוחו לשעבר, במסגרת הליך הפש"ר או תיק ההוצאה לפועל.

בקשה חלופית זו, כמו קודמותיה, חורגת מגדר סמכויות המנהל המיוחד, כערכאה מעין-שיפוטית, ולמעשה, הסמכות בעניין זה נתונה לבית משפט זה.

סעיף 186 לפקודת פשיטת הרגל קובע-